פסק-דין בתיק ב"ל 8562-12-10

1.         התובע הגיש תביעה להורות לנתבע לבטל את חובו לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב - 1972 (להלן - חוק המזונות).

2.         הנתבע טוען כי, גרושתו של התובע, הגב' דליה פאר (להלן - הזוכה) קיבלה באמצעות הנתבע גמלת מזונות לפי חוק המזונות החל מיום 17.10.99 ועד ליום 3/2010 בסך של 84,490 ש"ח מכוח פסקי דין לתשלום מזונות עבור הילדים הקטינים של בני הזוג אשר ניתנו על ידי בית הדין הרבני בתאריכים 17.10.99, 20.6.2000 ו- 12.12.01 (נספחים א-ג לכתב הסיכומים).

3.         עוד טוען הנתבע כי החל מ-4/2001 הופסק תשלום הגמלה לידי הזוכה ובעקבות כך התובע חוייב בהחזר חוב עד לאותו מועד העומד על סך של כ- 67,000 ש"ח.

4.         התובע הגיש התביעה ביום 6.12.2010 לבין הדין האזורי לעבודה בירושלים והדיון הועבר לבית דין זה בשל הסמכות המקומית.

5.         בתביעתו של התובע לביטול חוב המזונות שהושת עליו על ידי בית הדין הרבני טוען כי בית הדין הרבני ביטל את החוב וגזר עליו לשלם מזונות לילדים הקטינים רק כדי להפחידו.

6.         התובע מפנה להחלטת בית הדין הרבני מיום 17.11.2002 בה צוין כי "ביה"ד מחליט לבטל את החובות שהאיש חייב לביטוח לאומי וזאת בתנאי שלא יגבו את החובות האלה מהאשה שקיבלה את הסכומים האלה מביטוח לאומי".

            התובע מפנה להחלטה נוספת מיום 17.12.05 (ת/2) בה נקבע על ידי בית הדין הרבני: "ביה"ד מאשר כי ההחלטה שניתנה בתאריך י"ב כסלו תשס"ג שאין לחייב האב בתשלום מזונות יותר ממה ששילם לאשר בפועל, בתוקפה".

7.         המוסד לביטוח לאומי התייחס לפרשנותו של התובע להחלטות בית הדין הרבני הנ"ל, במכתבו מיום 15.9.2010, והסביר לתובע כי אין אפשרות לבטל את חוב המזונות לנתבע מבלי שאחד הצדדים השיב את התשלומים ששילם הנתבע לזוכה, שכן הנתבע נכנס בנעליו של החייב (התובע) משלם לזוכה את המזונות וגובה מן החייב את הסכום שחויב בו בפסק הדין למזונות. עוד הובהר לתובע כי הנתבע חייב אותו בתשלום המשולם לזוכה בלבד ולא שקל אחד מעבר לכך.

8.         בדיון שהתקיים עוד בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים הוחלט כי התובע יגיש בקשה לוועדה לביטול חובות (החלטה מיום 28.3.11).

9.         ביום 4.4.11 הוגשה הודעת הנתבע כי הועדה לביטול חובות אינה דנה בחובות מהסוג הנדון אלא בחובות שנוצרו בשל תשלום גמלאות שלא כדין על פי חוק הביטוח הלאומי ועל פי החוקים בהם היתה החלה מפורשת של סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי. נטען ע"י הנתבע כי אין הוועדה מוסמכת לדון לגבי חובות שנוצרו בעקבות חוק המזונות, שם אין החלה של סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי.

10.        ביום 31.5.01 הועבר התיק לדון בבית הדין האזורי בבאר שבע בשים לב למקום מגורי התובע.

11.        בדיון שהתקיים בבית הדין חזר התובע על טענותיו וטען כי אין מדובר בחוב מזונות רגיל אלא בחוב שהוא פסול מעיקרו. כמו כן טען לסמכותה של הועדה לביטול חובות לדון בעניינו. עוד הבהיר התובע כי מקבל הבטחת הכנסה ואינו יכול לשלם סך של 4,300 ש"ח בגין מזונות (עמ' 6-3 לפרוטוקול מיום 6/10/11). כמו כן טען כי משלם כספים ישירות לילדיו הקטינים וכי גרושתו גנבה ממנו 30,000 ש"ח שלא נלקחו בחשבון בעת פסיקת המזונות.

12.        לאחר הדיון הוסיף התובע טענות בכתב. הנתבע הגיש סיכום טענותיו בכתב והתובע הגיש תגובה נוספת.

13.        לאחר עיון בטענות הצדדים אנו בדעה כי התובע לא הוכיח כל עילה נגד המוסד לביטוח לאומי באשר לביטול חוב המזונות שנוצר בעקבות תשלום מזונות לגרושתו של התובע ע"י הנתבע והעומד על סך כ-67,000 ש"ח נכון לינואר 2011, לפי הצהרת ב"כ הנתבע בדיון שהתקיים ביום 6/10/11.

14.        יודגש כי בסכום טענות הנתבע צוין כי נכון למועד הגשת הסכומים התובע מנוע אכיפה מאחר והוא מקבל קצת נכות כללית וחתום על הסדר תשלומים של 50 ש"ח לחודש.

15.        לגופו של עניין יצוין כי על פי חוק המזונות משלם הנתבע את גמלת המזונות לזוכה ונכנס בנעליה כדי לגבות את החוב מאת החייב בדרך של ביצוע פסק דין על פי חוק ההוצאה לפועל התשכ"ג - 1967 ולחילופין בדיון של קיזוז החוב מגמלאות נוספת אשר מקבל החייב מאת הנתבע.

16.        הנתבע שלם במקרה הנדון תשלומי מזונות לזוכה וזכאי לגבות חובו מאת התובע.

17.        לא הוכח מטעמי התובע או ממסכמים שהציג כי חוב המזונות בטל והפרשנות שנותן התובע להחלטות השונות של בית הדין הרבני אינה מקובלת על בית הדין ואינה עולה מנוסח ההחלטות, לרבות הפרשנות של בית הדין הרבני להחלטותיו הוא. ההפך הוא הנכון (החלטה מיום 17/2/05 - ת/2 ומכתבו של היועץ המשפטי לבית הדין הרבני מיום 21/1/03 - נספח ו' לסכומי הנתבע).

18.        לבית הדין הרבני אין סמכות לבטל את חוב המזונות של התובע לנתבע לתקופה רטרואקטיבית ובשים לב כי הנתבע פעל עפ"י פסק הדין של בית הדין הרבני ושילם מזונות לזוכה עפ"י פסק הדין. מסמכותו של בית הדין ה רבני לפסוק מזונות, להגדילם או להקטינם באשר לעתיד בלבד.